סוכות 049 גוג ומגוג תשעו

סוכות_סוכות_049_גוג.ומגוג.תשעו

מבוא לחג הסוכות: מדירת קבע לדירת עראי

חג הסוכות, דירת קבע, כל השנה כולה אדם יושב בביתו. ובחג הסוכות אומרת המשנה, עושה אדם ביתו עראי ודירתו קבע. אם כן זמן חג הסוכות הוא זמן של יציאה מן הבית, יוצאים ממקום דירת הקבע למקום הסוכה והופכים אותה למציאות של קבע. שורש הדבר שהוא יצא מביתו לדירת עראי. זה היה בימי נח. ובימי נח נאמר: עשה דירתך עראי. כל העולם כולו הפך למציאות של עראי.

שורש דירת עראי: תיבת נח והמבול

ויציאתו מביתו לבנות לו בית אחר שהיא תיבה, זהו סוד התיבה, שורש-דשורש לדירת עראי של חג הסוכות. יציאת נח מביתו, זוהי בחינת יציאה שאנחנו יוצאים מן הבית. אבל שם נאמר שכאשר הוא יצא מביתו והוא בנה את התיבה, היה שורש של חורבן עולם ממש, כל העולם כולו הפך ממש לעראי. מעין דמעין דמעין, בכל חג הסוכות "עשה דירתך עראי", על אף שהוא קיים בפועל, אבל הופכים את הבית למציאות של עראי.

הקשר בין מים, חורבן ותיקון: ממי נח לחג הסוכות

כשם שאצל נח התגלה, שהמציאות של יציאה לדירת עראי חידשה מציאות של מים. המים היו באופן של חורבן, אבל התחדשה מציאות של מים. כך בכל חג הסוכות, אם אדם יושב בסוכה ויורדים גשמים, אומרת הגמרא כידוע, אז חס ושלום זה כעבד ששופך לו רבו קיתון של מים, הוא מגיש לרבו מים ורבו שופך לו קיתון מים בפניו. מאיפה שורש הדבר שירידת מים בסוכה היא סימן לקללה, ששופך לו רבו את המים בפניו? כשם שהיה אצל נח, שהם נקראים מימי נח, שבגללו בא המבול.

כשם שנח יצא מביתו לתיבה, מדירת קבע לדירת עראי, שזה עראי של י"ב חודשים, אבל זה היה כשורש של מציאות של עראי. כך גם, מעין אותו דבר, שמתגלה בכל דור ודור שאנחנו יוצאים, כמו שהתבאר. וכשם ששם היציאה הייתה באופן שהמים שירדו היו סימן של קללה, חורבן עולם, מימי נח, נקראים המים על שמו של נח, הקללה נקראת על שמו. כך מעין אותו דבר בכל סוכה וסוכה שיוצא אדם מביתו לסוכה, אם יורדים גשמים זה מעורר את סימן הקללה שהיה בימי המבול.

חטא חם ותיקון שם ויפת

נח יוצא מביתו ונכנס לתיבה, כל ימי נח שהיו בתיבה. אבל לאחר מכן חוזר נח מביתו, מן התיבה לביתו, מה שנאמר להדיא בתורה על כל המעשה: וישכר ויתגל בתוך אהלו. וירא חם אבי כנען את ערוות אביו ויגד לשני אחיו בחוץ. ויקחו שם ויפת את השמלה וילכו אחורנית ויכסו את ערוות אביהם. מה שנאמר, חם נתקלל, עבד עבדים יהיה לאחיו, כנען. עליו חלה מציאות הקללה. כנען עבד עבדים יהיה לאחיו. אבל שם ויפת, נעשתה בהם מציאות של תיקון. אומרים חז"ל, כמו שמביא רש"י כידוע, בזכות מעשהו של שם, הוא זכה לטלית של קדושה. ובזכות מעשיו של יפת, הוא זכה לקבורה לזרעו - למגוג שהוא מזרעו, כמו שנאמר בנבואת יחזקאל, שהוא יזכה למציאות של קבורה. ונבאר את הדבר.

בני נח וחוקי הסוכה

כמו שהתבאר, שורש היציאה מן הבית לסוכה הוא שורש יציאתו זו של נח מביתו לתיבה. יצאו מנח שלושה בנים: שם, חם ויפת. בסוכה נאמר שצילתה מרובה מחמתה - כשרה, חמתה מרובה מצילתה - פסולה. איפה השורש של הדבר בנידון דידן? חם הוא מקור החמימות, החמה. סוכה שחמתה מרובה מצילתה, זה "וירא את ערוות אביו". כמו שאומרים חז"ל, שלושה שימשו בתיבה ואחד מהם היה חם, הוא היה מופקע ממציאות התיבה.

צל התיבה לעומת חמימותו של חם

כלומר, חם היה מופקע ממציאות התיבה כי התגלה אצלו החמה מרובה מצילתה. הסוכה כשלעצמה הייתה צילתה מרובה מחמתה. התיבה בשורש של הדבר, צילתה מרובה מחמתה. והאור שהיה להם, "צוהר תעשה לתיבה", הוא לא מכוח צהריים של זמן חמה בראש כל אדם, אלא מדין צילתה מרובה מחמתה. "צוהר תעשה לתיבה", חלון או אבן טובה כדברי חז"ל כידוע. אבל הכל היה במהלך של צילתה מרובה מחמתה. זו מדרגת צל, בגימטריה 120, זה 120 השנה שבנה נח את התיבה. הוא בנה תיבה ששורשה מציאות של צל. אבל הקלקול שהיה בתוך התיבה, בשלושה ששימשו בתיבה, אחד מהם זה חם אבי כנען, מתגלה אצלו חמתו מרובה מצילתו. וזהו השורש בפועל לסוכה שלנו, שסוכה שחמתה מרובה מצילתה פסולה, כי היא מעוררת את החום שהיה מופקע ממציאות של תיבה.

דרגות סוכה, מקווה, טלית וקבורה

אבל, מצד מהלכי הקדושה, יש את שם שזוכה לטלית, ופחות מכך יש את מדרגתו של יפת שזוכה לקבורה. והעומק של הדברים: המצווה שהאדם מתעטף בה כולה, המצווה שהאדם מתעטף בה כולה, זו היא מצוות סוכה. מעין אותו דבר כידוע, יש מצוות מקווה. מקווה זה מים של תיקון. כלומר, במבול הייתה מציאות של תיבה מעין סוכה, והמים הקיפו את כל התיבה. והתיבה עלתה על גבי המים.

המציאות שהתיבה עולה על גבי המים,זה מוקף בסוכה, דירת עראי. אבל במים הוא לא יכול היה להיות מוקף, כי אם הוא היה מוקף במים, זה היה בבחינת דין מציאות של מיתה. זה מים של קלקול. אלו המים הזדונים, מי נח שבאו באופן של חורבן לעולם. אבל בחג הסוכות אנחנו מתפללים, מתחילים להזכיר "מזכיר גבורות גשמים" בתחיית המתים. הזכרה של תחיית המתים, היפך של מציאות של חורבן, של נבקעו מעיינות תהום רבה, חוזרים לתהום, חוזרים למקום המוות, מתגלה מדרגה של מים של קדושה. זו כניסה למעין בחינת מקווה. אם כן, במי נח התגלה שמצד התיבה הייתה דירת עראי. אבל דירת העראי שבתיבה הייתה באופן כזה שהיא איננה מצרפת את דירת העראי עם מדרגת המים. מים בעומקם נקראים דירת עראי, אין אדם יכול לדור בתוך מים כסדר. אדם נכנס לטבול במים, אבל זה לא מקום של דיור כמו שאומרים הראשונים. יורדי ימים, זה לא מקום של דירה, אפילו שלא נמצאים בתוך המים ממש אלא על גבי המים, גם זה לא מקום של דירה. אבל בכללות, מקום המים אינו מקום של דירה.

איחוד הסוכה והמים בחג

ומצד כך, הגילוי של חג הסוכות הוא מה שהיה באופן של קלקול במי נח, שהסוכה הייתה לעצמה והמים היו לעצמם. בחג הסוכות מתגלה שהסוכה והמים מצטרפים זה לזה. וכשם שבמדרגת הסוכה האדם נכנס כל כולו למציאות של סוכה, הוא מוקף כולו ממציאות של סוכה, זה מעין קדושה של מקווה, שהאדם נכנס כולו לתוך המים. אם כן, אצל נח המים נבדלו מן התיבה, והתיבה צפה על גבי המים כי המים היו מים הזדונים. אבל בחג הסוכות מצטרפת מדרגת הקדושה של הסוכה למדרגה של מים. וכשם שבסוכה האדם נמצא כולו ונטהר, כך במדרגת המים האדם נמצא כולו ונטהר. עדיין זו לא אחדות גמורה, למה שהוזכר, מים שיורדים לתוך הסוכה, זה בבחינה של "שופך לו רבו קיתון בפניו", אבל מתחיל להצטרף יותר מדרגת המים ומדרגת הסוכה. ובלשון הברורה, מדרגת הסוכה היא שבעת ימים, ומדרגת המים, מה שאנחנו מזכירים "גבורות גשמים", היא ביום חג השמיני לעצמו. מחד הוא רגל לעצמו , אבל מאידך במידה מסוימת הוא חיבור לחג הסוכות.

הרי שאצל נח, התיבה והמים היו נבדלים לגמרי. אצלנו, מדרגת התיבה ומדרגת המים, מדרגת הסוכה ומדרגת המים מצטרפים. עדיין לא באופן של צירוף גמור של מים וסוכה שמצטרפים זה לזה, אבל הם סמוכים, מחד הם שני רגלים. שמיני הוא רגל בפני עצמו, אבל מאידך הוא חג מהרגל של חג הסוכות. כאן מונח העומק של צירוף מדרגת הסוכה ומדרגת המקווה שמצטרפים זה לזה. ובעומק, שתיבות "סוכה" ו"מקווה" הן ראשי תיבות ס"מ. זו מלחמה לסלק את כוחו של מלאך המוות, סמאל, שר של עשיו, ונתקן בחג הסוכות בצירוף לשמיני עצרת.

סוכה כמקווה וכטלית

מכל מקום אם כן, אופן אחד שאדם מצטרף כולו הוא מדרגת סוכה. אדם מתעטף כולו, או כמעט כולו, בתוך הסוכה. אופן שני, כמו שהוזכר, שאדם מתעטף כולו, שם זה כולו ממש, זו היא מדרגת מקווה. ושניהם מצטרפים בחג הסוכות ובשמיני עצרת כמו שהתבאר. אופן שלישי שהאדם מצטרף, על ידי דבר שעוטף אותו, זוהי מדרגת טלית. טלית עוטפת את ראשו ורובו של האדם. ובעומק, אלו שתי הבחנות במדרגת סוכה. סוכה שהאדם נמצא בה כולו בתוך הבית, היא מעין בחינת מקווה. סוכה שהאדם נמצא בה, כמו שנפסק, ראשו ורובו בסוכה, ושולחנו נמצא גם הוא בפנים או לא, יש מחלוקת בין בית שמאי ובית הלל, אבל לבית הלל קיימא לן שראשו ורובו מספיק במדרגת הסוכה. זהו השורש של טלית, שראשו ורובו בטלית. אם כן סוכה שכוללת את כל קומת האדם, זוהי בחינה של שיטת רבי, ד' על ד', זו בחינת מקום המקווה, מקום שלם של אדם. אבל סוכה שאינה כוללת את כל קומת האדם, אלא היא רק באופן של ראשו ורובו, ראשו ורובו של סוכה, זהו מעין בחינת טלית של קדושה.

תיקון שם לעומת קלקול חם

ואם כן, כאשר נח היה בתיבה, זה היה מעין קדושת סוכה. נח יוצא מן התיבה וחוזר לביתו, ונעשה צד של קלקול - זו שליטת חם. כשם שבסוכה, בתיבה, לא הייתה קדושה שלמה שם מכוח מדרגת חם, כמו שהתבאר, חמתה מרובה מצילתה. כאשר יוצא נח ורואה חם את ערוות אביו, הוא ממשיך את הקלקול שהיה בתיבה מכוח חם, שחמתו מרובה מצילתו, הוא ממשיך את זה גם למקום החזרה, ל"ויתגל בתוך אהלו", מציאות של קלקול. אבל שֵׁם, שלוקח את הטלית ומכסה את ערוות אביו, הוא ממשיך את הארת הסוכה, את הארת התיבה, מכוח מדרגת הטלית. והרי שבמדרגה של קדושה של שֵׁם, מצטרפת מדרגת התיבה והסוכה עם מדרגת הטלית, ראשו ורובו. וצד ההבחנה הזו זה שֵׁם, כמו שאומרת הגמרא, ששם שמיים שורה על הסוכה. למה, אומרת הגמרא? הרי חגיגה וסוכה דומים זה לזה, שם שמיים שורה על הקרבן ושם שמיים שורה על הסוכה. ועומק ההגדרה בדבר הוא, שמכוח מדרגת שֵׁם מתגלה שם שמיים ששורה על הסוכה.

מלחמת גוג ומגוג וחג הסוכות

אם כן מדרגתו של שם, מצד מדרגת התיקון, נעשית המשכה של שֵׁם, שהוא ממשיך שם שמיים מכוח מדרגת הסוכה, מדרגת הטלית. מצטרפים זה לזה ראשו ורובו ונעשה שמו יתברך חל על מציאות הסוכה כמו שהתבאר. האופן השלישי, זוהי המדרגה של יפת. חום היה מדרגה של קלקול גמור, מבחינת חמתו מרובה מצילתו. שם הוא מדרגה של תיקון, צירוף של טלית לסוכה, ראשו ורובו בתוך הסוכה, שם שמיים חל על הסוכה. יפת הוא מדרגה אמצעית. יפת הרי יכול להצטרף לקלקול של חם, ויפת יכול להצטרף לתיקון של שם. מצד ההצטרפות שלו למדרגת שם, כמו שדורשת הגמרא במגילה כידוע, "יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם". יפיפיותו של יפת שוכן באהלי שם. זה נאמר בכללות לגבי כתב יוונית, אבל בדקות יותר, לענייננו עכשיו, מכוח מדרגת יפת יוצא מגוג שזוכה לקבורה.

שורש מלחמת גוג ומגוג: הבחירה של יפת

ראשית, נאמר בכללות "זה א-לי ואנוהו - התנאה לפניו במצוות - טלית נאה, ציצית נאה, לולב נאה". אבל היכן מצאנו להדיא, סדר של נוי גמור? זהו המוזכר בדברי הגמרא "נוי סוכה", נוי אותיות יון, ובדקות יותר, יפת, "יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם", זה היפיפיות של יפת שנמצאת באהלי שם. ואיזה אוהל? אוהל בבחינת סוכה. שם נמצאת המדרגה של היפיפיות של יפת.

יפת, בין נוי סוכה לקבורה

אם כן, ב"יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם", מצד מה שיפת מצטרף לשם, אז הוא מצטרף בתוך הסוכה. כמו שהוזכר, יפת זכה לטלית, מעין בחינת סוכה, ראשו ורובו. וכשיפת מצטרף למדרגת שם, אז נעשה היפיפיות של יפת באהלי שם, בחינת סוכה, אוהלי שם. דירת עראי, של אוהלי שם. שם נאמר דינים של נוי סוכה. אף על פי שנאמר דין נוי בכללות, "התנאה לפניו במצוות" - בכל דבר ולאו דווקא בסוכה, אבל בפרטות להדיא מצינו במיוחד בסוכה דין נוי סוכה, מחמת שהיפיפיותו של יפת שורה באהלי שם מכוח אותו נוי, אותו יופי. אבל מדרגה פחותה מכך, כאשר יפת לא מצטרף לגמרי לשם, כמו שהוזכר, הוא יכול להצטרף גם לחַם. חַם היה מציאות של מוות גמור. מצד כך, גם ביפת חלה מציאות של מוות. אבל המציאות של מוות שחלה ביפת היא לא מציאות של מוות של קלקול גמור, אלא גם שם מונח צד מסוים של תיקון, של הארת הסוכה, כוח התיבה, שהתבאר. איפה האופן הנוסף שהאדם מצטרף ועוטף אותו דבר, כמו שהוזכר, עוטפת את האדם סוכה, עוטפת את האדם מקווה, עוטפת את האדם טלית, ראשו ורובו, ועוטפת את האדם מדרגתו של יפת - קבורה.

כאשר האדם נקבר, יש לו מציאות של בית קבע גמור. כל דירתו של אדם היא בבחינה של קבע. אבל קבע, "ימי חיינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה", זהו השבע והשמונה של חג הסוכות ושמיני של שמיני עצרת. אבל כאשר האדם מת והוא נקבר, שם עיקר מקום קבורתו שהוא מקום קבע. כמובן זה לא קבע גמור, ש"יקיצו וירננו שוכני עפר", הרי שגם הקבר שלו הוא בבחינה של עראי. אבל חס ושלום, אלו שאינם קמים לתחיית המתים, הקבר שלהם הוא הקבע של קלקול הגמור התחתון. הרי שקבורה היא במדרגה של קביעות שנמצאת באדם, שעניינה של אותה קבורה, צד מסוים של קלקול, צירוף של יפת לחם, מדין מוות. אבל צד מסוים של תיקון, הקבורה. הרי שמה שמתגלה בשורש, זה אופן של סוכה שלמה, מקווה. למטה מכך, סוכה בבחינת טלית, ראשו ורובו. למטה יותר מכך, הוא לא זוכה ממש לקדושה של דבר, בבחינת מקווה וטלית, סוכה, אלא למעין דמעין שמשתלשל למטה בתוך מקום המוות עצמו, מתגלה מציאות של קבורה. הקבורה שחלה במציאותו של יפת, זה העומק של מגוג שזכה למציאות של קבורה.

המלחמה על המדרגה השביעית של הסוכה

מלחמת גוג ומגוג שתהיה בחג הסוכות, כמו שאומרת הגמרא במגילה בדף ל"א, שאנחנו מפטירין בחג הסוכות "מלחמת גוג ומגוג". לפי מה שהתבאר עכשיו, סוכה, מקווה, טלית וקבורה, שורשם אחד. גוג ומגוג זוהי מלחמה האם יפת מצטרף למציאותו של ישראל, או שיפת מצטרף למציאותו של חם. כאשר נלחם יפת בחג הסוכות, מגוג שהוא מבניו של יפת בחג הסוכות עם ישראל, הוא נלחם להפקיע את הסוכה שהיא צילתה מרובה מחמתה, את הצל של מאה ועשרים השנה שבנה נח את התיבה, צל 120 כמו שהוזכר בגימטריה, והוא מצרף את עצמו, מנסה לצרף את עצמו, להפקיע את הסוכה, להצטרף לחם, לחמתו מרובה מצילתו. זהו כוח הקלקול של המלחמה של גוג ומגוג שחלה במדרגת הסוכה. גוג ומגוג שנלחם במדרגת הסוכה, הוא בא להפקיע את מדרגת הצל שנמצא במציאותו של סוכה. ובדקות יותר, כוחה של סוכה, הסוכה עצמה היא שישה. יש את הקרקע, יש ד' דפנות, ויש את הסכך, זה שישה. אבל שם שמיים ששורה על הסוכה, הוא כוח השביעי שבסוכה. השם שמיים ששורה על הסוכה, כמו שהוזכר, זה מכוח שֵׁם בנו של נח. שֵׁם בנו של נח הוא כוח מדרגת השביעי שמתגלה במציאותו של סוכה.

מצד כך, גוג ומגוג שנלחם על הסוכה, כמו שהתבאר, הוא מנסה לעקור את מדרגת שֵׁם ולהצטרף למדרגת חם, שיהיה חמתה מרובה מצילתה. אבל הוא נלחם במדרגת שֵׁם, על השם שמיים ששורה בסוכה, זו המדרגה השביעית. ולרמז, גוג ומגוג, זהו בגימטריה 70. גוג ומגוג עם הו'. זה הכוח של שבעים אומות של החג. כוחה של המלחמה של מגוג הוא מצרף את עצמו לחַם ומפקיע את עצמו ממדרגת שֵׁם. הוא מעמיד מלחמה של שבעים אומות כנגד ישראל, כנגד מדרגת השביעי של השם, שהוא שם שמיים ששורה על הסוכה. ענינו של גוג ומגוג, זהו כוח, שמתגלה כמלחמה בשם שמיים שחל על מציאות הסוכה. שם שמיים שחל על מציאות הסוכה - זהו עומק המלחמה. מה שכתוב באבות דרבי נתן, ש'עשר ירידות ירדה שכינה' שם הוא מונה עשר ירידות של שכינה, בכל פעם ופעם, והעשירית שבהן, זה בזמן גוג ומגוג. מה שהשכינה יורדת במלחמת גוג ומגוג, כי הוא נלחם בשם שמיים של שכינה, כדברי רבותינו. על זה חל עומק מציאות של אותה מציאות של מלחמה.

שורש המרד של גוג ומגוג

השורש של הדבר, האם להצטרף לשֵׁם או האם להצטרף לחם, זה עומק נקודת המלחמה כמו שהתבאר. גמרא אומרת בברכות בדף ז' עמוד ב', "קשה תרבות רעה בביתו של אדם יותר מגוג ומגוג". ודורשת את זה מפסוקים, מה שמה שנאמר במעשה של דוד ואבשלום, שהוא חמור יותר מגוג ומגוג. "זה קשה תרבות רעה בביתו". מעין שם אומרת הגמרא בברכות בי' עמוד א', "למה נסמכה פרשת אבשלום לפרשת גוג ומגוג? שאם יאמר לך אדם, כלום יש עבד שמורד ברבו? אף אתה אמור לו, כלום יש בן שמורד באביו?". אם כן, הגמרא מדמה את סוגיית גוג ומגוג לבן שמורד באביו, לאבשלום. סוכה נקראת סוכת שלומך. כנגד כך יש מציאות של קלקול שנקראת אבשלום, שהוא שלום של קלקול. אב שלום, שלום של קלקול. הוא נלחם. כלומר, בן מורד באביו, סדר הדברים צריך להיות שיהיה שלום ביניהם, על השלום הזה מתנגד אבשלום ולכן הוא נקרא אבשלום. הוא נלחם בשלום שבין בן לאביו. שאמרה הגמרא: "אף אתה אמור לו, כלום יש בן מורד באביו?". ולפי זה גם גוג ומגוג, עבד מורד ברבו. כלומר גוג ומגוג, זה בעומק שורש של בן מורד באביו.

בן מורד באביו, זה מונח בזה שבן מרד באביו אחד. קין שקם על הבל אחיו והרגו, הוא לא מרד באדם הראשון. הוא מרד באחיו. אבל אצל נח שמתגלה שם, חם ויפת, שחם רואה את ערוות אביו ויגד לשני אחיו בחוץ, זה בן מורד באביו. בן שמורד באביו מתגלה הכוח של בן שמורד באביו מכוח מדרגת נח, שחם רואה את ערוותו ומגד לשני אחיו בחוץ, זה שורש של מורד באביו. בדקות, יש לזה שורש קדום. זה מתחיל בקין עצמו, שיש את קין ויש את תובל קין, שבסוף הרג את קין. ועל זה נאמר אצל למך במעשה של למך, ש"שבעתיים יוקם". למך, "שבעים ושבעה". זה השורש-דשורש של בן קם באביו, שקם על אביו והרגו. לא במזיד אבל בשוגג, אבל קם על אביו והרגו, זהו שורש הדבר. ודייקא שבע ושבעים, שזה מהלך הדברים כמו שהתבאר, שזה השם של קדושה שנמצא מעל הסוכה, מדרגת השביעית. אבל מכל מקום, לעיקר הדברים שהתבארו עכשיו, הבן מורד באביו התגלה בחם שמורד בנח. חם שמורד במציאותו של נח, הכוח של חם למרוד במציאותו של נח, הוא זה שבסופו של דבר גורם למלחמה בין האחים. כסדר המקרא, חם ראה את ערוותו ויגד לאחיו, ואחיו כיסו את אותו ערלה. זה שורש של סוכה כמו שהתבאר. כיסוי הערלה, זהו שורש של סוכה. אבל מכל מקום, הגדרת הדבר - מונח כאן בן מורד באביו. לכן דייקא גוג ומגוג, זו מלחמה שמעוררת שיפת יצטרף לחם, ועל ידי כך הוא מעורר את הבן קם באביו, שורש של אבשלום כמו שהתבאר.

הניצחון על גוג – גילוי ה"מתנשא"

אבל הגילוי, כאשר זה עולה מצד הקדושה, אז יפת מצטרף למדרגת שֵׁם. זה מה שאומרת הגמרא בברכות, שדורשת את הפסוק "לך השם הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד, כי כל בשמים ובארץ, לך השם הממלכה והמתנשא". דורשת הגמרא: "והמתנשא", זו מלחמת גוג ומגוג. גוג ומגוג, כמו שכבר הוזכר, הוא מלשון גג, הוא עולה לגג, הוא נמצא על גבי הגג, מדרגה השביעית. זהו "והמתנשא", הוא עולה למקום העליון, למקום ההתנשאות המוחלטת. זה לא מדרגה רק שהוא מתרומם כפשוטו, אלא זו מדרגת התנשאות למדרגה של שביעי, למדרגת שם שמיים שחל על הסוכה מכוח שם בן נח, מקום המנוחה, כמו שהתבאר. המדרגה הזו של שביעי מובאת בתוספתא, מביאה את זה הגמרא בברכות בי"ג, כתוב "הנני עושה חדשה, עתה תצמח". דורשת הגמרא: "זה מלחמת גוג ומגוג". במלחמת גוג ומגוג מתחדש "הנני עושה חדשה". "עתה תצמח", יש את המדרגה של ראש השנה, יום כיפור וסוכות. בראש השנה וביום כיפור נאמר בו "שמאלו תחת לראשי". בסוכות נאמר "וימינו תחבקני", כמו שאומר רבינו. "שמאלו תחת לראשי", ראשי תיבות שת"ל. זה מקום הזריעה. הזורעים בדמעה. זה זמן הימים הנוראים, זמן של בכי. אבל כאשר מתגלה חג הסוכות, זמן שמחתנו, ההיפך הגמור של בכי, זהו "וימינו תחבקני". על זה נאמר "הנני עושה חדשה, עתה תצמח". מה זה "עתה תצמח"? זה הבחינה של "שמאלו תחת לראשי", ראשי תיבות שת"ל. זה מקום השתילה, שלאחר מכן צומחת.

ההצלה מגוג ומגוג בכוח השבת

מה צומח? "הנני עושה חדשה". זה בבחינה של החדשה של שית אלפי שנין הוי עלמא, אבל האלף השביעי הוא בבחינה של חידוש. זה כוח של מלחמת גוג ומגוג. מכניעים את גוג ומגוג שמנסה להפקיע את השם שמיים ששורה על הסוכה, שהוא בבחינת "עושה חדשה", המדרגה השביעית, כמו שהתבאר. זה מתגלה בשביעי, כמו שנתחדד עד עתה,אך יתר על כן אומרת הגמרא בשבת ק"ט, "המקיים ג' סעודות בשבת ניצול מג' דברים, ניצול מחבלי משיח, ניצול מגיהנום, וניצול מגוג ומגוג". בסעודת אברהם ניצול מגיהנום, כמו שאומרים חז"ל, אברהם יושב בפתחו של גיהנום. הוא ניצול מחבלי משיח מכוח גילוי של יצחק אבינו. אבל יתר על כן, סעודה שלישית, הוא ניצול מכוח יעקב אבינו מגוג ומגוג. בעומק קדושת השבת מונח הכוח להינצל מגוג ומגוג. הכוח של המתנשא, מיעקב שמתגלה אצלו המתנשא, זה כוחו של יעקב אבינו. אחד הוא נקרא יעקב, "ויעקב נוסע סוכותה". אבל מאידך, ישראל, לי ראש, עולה מן העקב לראש. הכוח של המתנשא, כנגד זה עומדת מציאות של גוג ומגוג שעולה לגג ועולה למעלה.

ישראל, זוהי מדרגה של לי ראש, שנמצאים במדרגה שנמצאת למעלה, זוהי הבחינה של המתנשא, כמו שהתחדד, לשם עולה מדרגתו של גוג להילחם. "לא לנו השם, לא לנו", אומרת הגמרא במסכת פסחים, "זו מלחמת גוג ומגוג". "לא לנו השם, לא לנו", זה לא מלחמה לנו, אלא בעומק זה מלחמה להשם. חז"ל פעמים מדמים את מלחמת גוג ומגוג למלחמת עמלק, כמו שהוזכר לעיל. "לך השם הממלכה והמתנשא", נסמכו זה לזה, כשם שמלחמת עמלק יש צד של מלחמה להשם בעמלק, גם גוג ומגוג זו מלחמה להשם, כמו שנתחדד. המלחמה להשם מתגלה בסעודה שלישית שהיא בלי מיצרים, מעין אין סוף, שאין לו גבול כמו שהתחדד. אבל לעניין דידן, זה מתגלה במדרגה של "לא לנו ה' לא לנו כי לשמך תן כבוד". זוהי מלחמה של מלחמת גוג ומגוג שהיא מלחמה בשמו, בחינת שם שמיים שורה על הסוכה. על זה חל עומק מציאותו של של גוג ומגוג. על זה נאמר, אבל במגילה י"א, דורשת הגמרא "כי אני השם אלקיכם, זה בימי גוג ומגוג". אז מתגלה שם שמיים ששורה על הסוכה. זה שמו יתברך ששורה עלינו. זהו "כי אני השם אלהיכם". "אני השם", שמו יתברך, "אלקיכם", שם שמיים שורה על הסוכה, כמו שהתבאר.

גוג ומגוג בראי הנבואה

גמרא אומרת בסנהדרין, שאלדד ומידד שנתנבאו במחנה. היו שבעים שנתנבאו, ושניים נשארו מהם, אלדד ומידד. שואלת הגמרא, במה לשון, במה הייתה הנבואה של אלדד ומידד שנתנבאו במחנה? מהלך אחד אומרת הגמרא שאלדד ומידד נתנבאו במחנה, זוהי מדרגה, שהם נתנבאו שמשה מת ויהושע מכניס. באופן שני אומרת הגמרא: "אלדד ומידד נתנבאו במחנה על עסקי גוג ומגוג". זה ברור. ארץ ישראל היא מדרגה השביעית, ולזה לחילופין מתנגד גוג ומגוג שעתיד לעלות על ישראל ועל ירושלים. אבל יתר על כן, הרי היו שבעים נביאים. זה שבעים כנגד שבעים, כמו שהוזכר גוג ומגוג גימטריה 70. אלדד ומידד הם השניים שלמעלה מהשבעים. לכן הם מתנבאים על עסקי גוג ומגוג. מה שמתנבאים על עסקי גוג ומגוג, זה העליונות של כוח שלמעלה מהשבעים. השבעים כשלעצמם, חם בהם המלחמה של גוג ומגוג. אבל השבעים ושניים, השניים שונים, כמו שדורשת הגמרא, מה שנאמר בנבואה "אל תקרי שנים אלא שניים" - זה אלדד ומידד שמתנבאים. זה השניים שמתנבאים מעבר לגדרי השבעים. כאן מונח עומק נבואתם שמתנבאים על גוג ומגוג.

נפילת הגרים במלחמת גוג ומגוג

גמרא אומרת בעבודה זרה בדף ג', שגרים גרוּרים שהצטרפו לישראל, מתעטפים בטלית ומניחים תפילין, אבל כיוון שהם רואים את מלחמת גוג ומגוג, הם חזרו בהם. גוג ומגוג הוא הכוח השביעי כנגד המציאות של קדושה שיש כוח שביעי, שהוא בבחינת דוד, "הרחמן הוא יקים לנו את סוכת דוד". זוהי מדרגה של סוכה שנקראת על שמו של דוד שהוא השביעי בשבעה אושפיזין, כנגד כך עומדת מציאותו של גוג ומגוג. בעומק, הכוח של עראי, יש לו עוד גילוי. כל מי שהוא גר, הוא בבחינה של עראי. יש את עצם מציאותם של ישראל, שהם הקבע של הקדושה בעולם. יעקב, מזרעו של יעקב, זה מציאות של קבע. אבל מי הוא מציאות שאינו קבע? הגרים שמתווספים לישראל, הם קומת העראי שבבריאה. במקום אנחנו קוראים לזה סוכת דוד, ובנפש אנחנו קוראים לזה נפש דוד, שהוא בבחינה של שורש של בן גרים.

גוג ומגוג שבא להילחם בישראל, הוא מנסה לגלות את כוח הקלקול של הדירה שאין לה קיום, סוכת דוד. לכן הגרים הם אלו שנופלים מכוחו. גרים שלמים שמצטרפים לכנסת ישראל בשבעים של קדושה, מבחינת דוד, אבל גרים גרוּרים שהם אינם בבחינת דוד, אז מתגלה אצלם שהדירה נשארת אצלם עראי. עד כמה שאומרת הגמרא, אומרת המשנה בסוכה: "עושה אדם ביתו עראי ודירתו קבע", גרים גרוּרים לא יכולים לעשות ביתם עראי וסוכתו קבע, וסוכתו קבע, אלא הסוכה נשארת במדרגה של עראי. סוכה שנשארת במדרגה של עראי, מחזירה את אותם גרים גרוּרים למדרגה של קלקול.

יפת - בין קדושה לקלקול

בעומק, כמו שהתבאר, יפת יכול להצטרף לשם ויכול להצטרף למדרגת חם. הצירוף שלו למדרגת חם, יש את ה"יפת אלהים ליפת וישכון באהלי שם". בדקות, אלו אותם נשמות שחוזרים ומצטרפים לכנסת ישראל, אבל הגרים הגרוּרים חוזרים ומצטרפים מכוח יפת בחזרה למדרגת חם. מגוג נקבר בזכות יפת נקבר, כמו שהוזכר. מקום הקבורה היא מעין דמעין של הארת הסוכה, זה לא הארת הסוכה גמורה, אבל זה הארה של סוכה, ששם מקום הקבורה. מצד כך, מקום הקבר דקדושה, שהוא סוכה, יש ביום השביעי חביטת הערבה. כוח הכניסה לארץ ישראל, היא מדרגת השביעי. משה מת, יהושע מכניס, נתנבאו אלדד ומידד, ואיך הייתה הכניסה? הכניסה הייתה דרך יריחו. היא הייתה בשבת. ומצד כך כתוב במכילתא דרשב"י שגוג ומגוג עתיד ליפול בבקעת יריחו. כשם שהנבואה של אלדד ומידד נתנבאו על מלחמת גוג ומגוג, כך הנבואה של "משה מת ויהושע מכניס", מכניס דרך יריחו, שם עתיד ליפול גוג ומגוג. אלה לא שני נבואות נבדלות זו מזו, אלא זה שורש של נבואה אחת שמצטרפת להדדי.

מחיבוט הקבר לחיבוט הערבה

מצד קבר של קלקול, אז יש מציאות של חיבוט הקבר. ומצד מדרגת קדושה שבדבר יש חביטת הערבה. ערבה, אותיות עברה, זה תיקון. מה שמצד הקבר יש חיבוט הקבר, שורש העבירות שבאדם, מצד התיקון זה הופך להיות חביטת הערבה, שהיא שלמות מדרגת התיקון. כל המדרגות הללו של שביעי נלחם בהם מציאותו של גוג ומגוג. הוא עיקר כוח המלחמה, כמו שדורש הספרי במדבר, מה שנאמר "על הצר הצורר אתכם", זו מלחמת גוג ומגוג, שאין אחריה שיעבוד. שאר כל הצרות, יש אחריהן עוד מציאות של שיעבוד. אבל מלחמת גוג ומגוג, זוהי המלחמה הגמורה, שאין אחריה מציאות של שיעבוד. השורש שבדבר, כמו שהתבאר בתחילת הדברים, שורש חג הסוכות הוא במעשהו של נח. מעשהו של נח, היה גילוי של סוכה, אבל המים לא הצטרפו לסוכה.

תיקון מי המבול בגאולה

מלחמת גוג ומגוג, חז"ל דורשים במדרש התנאים: "ובנהרות לא ישטפוך" (ישעיה מג,ב) - זה מלחמת גוג ומגוג. "נהרות לא ישטפוך", כלומר מלחמת גוג ומגוג באה לעורר את אותם נהרות שכן ישטפו. ועל זה נאמר בעומק, "ונהרות לא ישטפוך". הנהרות לא ישטפוך, הוא מגלה כוח שהמים מצטרפים למדרגת סוכה כמו שהתבאר. יתר על כן, אומרים חז"ל בבראשית רבה, "כוס ישועות אשא" - אחת לימות המשיח ואחת לימות דוד. זה חוזר ומתעלה ממדרגה של מים הזדונים. "נהרות לא ישטפוך", זה עולה למדרגה של יין, שבעים. והשבעים חוזר למדרגה של קדושה.

בימי גוג ומגוג מתגלה מה שהמים היו באופן של קלקול, הם חוזרים ונתקנים. זה מה שנראה בגלות מצרים, המכה השביעית, מכת ברד. מים יורדים, שורש-דשורש למי המבול. אבל בדקות, מה שנאמר בנבואת יחזקאל שהקדוש ברוך הוא עתיד להוריד על מציאותו של גוג ומגוג, "אבני אלגביש", אומרים חז"ל, מובא ברש"י, "אלגביש", "על גבי איש", זה על גבו של משה רבנו עמדו הדברים ועדיין לא ירדו. חלקם ירדו בימות יהושע, וחלקם ירדו עכשיו. שניהם, כמו שהוזכר, שורשם אחד. גוג ומגוג ויהושע מצטרפים זה לזה. אבל עומק הדבר, המים של קלקול שיורדים בברד, מתגלים ב"אבני אלגביש", ירדו על גבי איש, על גבו של משה רבנו. משה בגימטריה אלגביש. אבל בעומק כל זה מים של קלקול. אבל כאשר מתגלה מים של תיקון, מים של תיקון הם בבחינה של מי נח, לא שירדו מצד קלקול, אלא מים של נח, מלשון מנוחה. זה עומק חג הסוכות, שאנחנו מזכירים "גבורות גשמים" בחג הסוכות, זה לצרף את מדרגת מים עם מדרגת חג הסוכות. ומכוח כך מסתלק הס"מ כמו שהוזכר, כוח מציאות של מוות. ומכוח כך מסתלק מציאות של ההפרדה שהיתה במי נח, שהמים לא באו באופן של נח, אלא באופן של מלחמה - נהרות כן ישטפוך. אבל כשמתגלה בחג הסוכות התיקון של מלחמת גוג ומגוג ו"נהרות לא ישטפוך", נתקנת מדרגת הברד של "אבני אלגביש" חוזרים ומצטרפים למדרגה של סוכה, מדרגה של טלית, מדרגה של מקווה, מדרגה של ארץ ישראל, ואז מופקעים ממדרגה של מציאות של קבורה של קלקול.

שלמות התיקון: חיבור יום כיפור וסוכות

כאשר אנחנו נמצאים בחג הסוכות וזוכים להיכנס לסוכה, ויתר על כן לחבוט את הערבה בתוך הסוכה, חיבוט הערבות בתוך הסוכה הוא הביטול של חיבוט הקבר בעצם הכניסה לסוכה. מפקיעים מעצם הקבורה, בעצם חיבוט הערבות, מפקיעים מחיבוט הקבר. ועל ידי כך מתגלה כוח החיים שבסוכה, כוח המים חיים, אבל באופן של מים של מנוחה, באופן של טהרת המקווה. זה ההמשך של חג הסוכות ממדרגת יום הכיפורים, כדברי המשנה הידועים בסוף מסכת יומא: "אמר רבי עקיבא, אשריכם ישראל, לפני מי אתם מטהרים, מי מטהר אתכם? המקווה מטהר את הטמאים, אבל הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל". כאשר זוכים שיום הכיפורים וסוכות מצטרפים זה לזה, אז כוח הכפרה של יום הכיפורים שהוא בבחינה של מים, מקווה, וכוח הארה של סוכה שהוא בבחינת שם שמיים שורה על הסוכה מצטרפים זה לזה, זוהי שלמות התיקון של הימים הללו. ואז מיד לאחר מכן מזכירים "גבורות גשמים" בשמיני עצרת, על ידי שהתחבר יום הכיפורים וחג הסוכות זה לזה, נעשה שלמות הארה של חג הסוכות.

תיקון יום שני של מעשה בראשית

ובזה נמחקים כל כוחות הרע. ס"מ כמו שהוזכר, זו מלחמה שמנצחים בה את גוג ומגוג. זהו "הצר הצורר אתכם", מלחמת גוג ומגוג שאין אחריה שיעבוד, כפי שפירש הספרי, כמו שהוזכר. כי מתגלה הצירוף של המים יחד עם מדרגת הסוכה שכולו בתוך הסוכה. והגילוי של המים שמתגלה שכולו נמצא בתוך מציאות של סוכה, זה חוזר ומתקן את יום שני של מעשה בראשית, שם נאמר "יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים". בין מים תחתונים למים עליונים, "נבראו בהם גיהנום, נבראו בהם מחלוקת". אבל כאשר מתגלה צירופו של המים עם הסוכה, מקווה, המים מצטרפים והאדם נמצא בתוכו, אין את הרקיע המבדיל. זוהי הבחינה של ניצול מדינה של גיהנום, כמו שהוזכר, "סעודה שלישית ניצול מדינה של גיהנום, מחבלי משיח ומגוג ומגוג". אז בעומק, ההצלה מגיהנום וההצלה מגוג ומגוג שורשם אחד,כאשר נתקן גוג ומגוג אז מבוטל שורש מציאות של גיהנום שנברא ביום שני. זה העומק של סוכה שנקראת סוכת שלומך, היפך הקלקול של אבשלום כמו שהוזכר, אב שלום זה קלקול, מתגלה סוכת שלומך היא עוקרת את המחלוקת של יום שני שנבראו בו מחלוקת, על ידי שמצטרפת לתוך הסוכה מדרגה של מים.

השיבה לאור הראשון של הבריאה

ואז מתגלה המדרגה העליונה של חג הסוכות, חוזרים מיום שני של מעשה בראשית ליום ראשון של "ויהי אור". זה הכוח של חג הסוכות דלעתיד, שהוא בבחינת "אז יבקע כשחר אורך". גילוי של יעקב נוסע סוכותה, שהיעקב מתהפך ליבקע, מדרגת חג הסוכות, כל אזרח בישראל, אור זורח. זוהי שלמות ההארה של חג הסוכות. שלמות ההארה של חג הסוכות היא "ולקחתם לכם ביום הראשון", לחזור ליום הראשון. 'ראשון לחשבון עוונות', אבל בעומק יותר, ראשון של מעשה בראשית. על ידי מציאות של חג הסוCodes, כאשר חוזרים ומצרפים את הדבר, ביום שלישי של מעשה בראשית, נבראו הדשאים, זה כוח הסכך, חוזרים ליום שני, מצרפים את מדרגת מים ומים, חוזרים ליום ראשון, מתגלה מדרגת הסוכה שהיא האור השלם. מה שמצד הקלקול, חמתו מרובה מצילתו, זה קלקול, מצד שזה חם בן נח, כמו שהוזכר מצד הקלקול, אבל בקדושה חוזרת ומצטרפת מדרגת החום לקדושה, ועל ידי כך מתגלה שה'חמתו' נובע משורש האור העליון. שורש האור העליון שהוא אור של יום ראשון של מעשה בראשית.

אם כן, הסוכה שכשרה בסכך - 'דבר הגדל מן הקרקע ואינו מקבל טומאה'. זה מושרש ביום השלישי של 'עשב מזריע זרע למינהו'. זה תיקון מכוח הסכך, יום שלישי של מעשה בראשית. זו היא המדרגה של יעקב אבינו שמכוחו נעשה סוכות, הוא מאיר את היום השלישי של מעשה בראשית של כוח הסיכוך. אבל יתר על כן, הכוח של יום שני כמו שהתבאר, מתאחדים המים, נבטל הגיהנום, נבטל מציאות של מחלוקת, חוזר ליום ראשון ומאיר האור השלם - זוהי מציאות התיקון השלם שבדבר. ובדקות, אדם הראשון הוא מקביל בעומק לאור ראשון, אלא שנעשה בו מציאות של קלקול של קין והבל. וכבר נתבאר, "למקנהו עשה סוכות", "מקנהו", זה תיקון של קין. ו"עשה סוכות" שהיא דירת עראי, בחינת 'הבל הבלים אמר קהלת, הבל הבלים הכל הבל', חוזרים ומצטרפים מציאותו של קין ומציאותו של הבל, חוזרים ומצטרפים זה לזה. זו השלמות של הארה של סוכה, דירת קבע. קבע, ראשי תיבות "קבוע בית עראי". כלומר הבית מצרפת את הקבוע והעראי בבת אחת. זה שורש הדברים, כלשון חז"ל הידוע, "אין העולם מקומו אלא הוא מקומו של עולם". זהו שורש הקבע הגמור שחל במציאות הבריאה.

האחדות הסופית – דירת קבע

עראי, זו מציאות של הנבראים. והתיקון של סוכת קבע היא לצרף את העראי במציאות הקבע, לאחד את קומת העראי במציאות הקבע. זה מקום הקביעות הגמור. הקביעות הגמור הוא בבחינה של "כמחצה על מחצה דמי", ישראל והקב"ה - תאומתי, כביכול לא אני גדולה ממנה ולא היא גדולה ממני. זה עומק מציאות הקבע שבבריאה. שלמות ההארה של חג הסוכות היא לחזור ולתקן את החלקים שנתבארו. במחייה הגמורה של גוג ומגוג, מתגלה מדרגת הגג השלם, מתגלה השם שמיים ששורה על הסוכה, מתגלה בעומק האור של יום ראשון. ובדקות יותר, שם שמיים ששורה על הסוכה, זה מה שנאמר בפרקי דרבי אליעזר, "קודם שנברא העולם היה הוא אחד ושמו אחד". מדרגת הסוכה מחזירה את הבריאה לשם שמיים. ולאיזה שם שמים ששורה על הסוכה? זה "הוא אחד ושמו אחד". זה שורש השם דקדושה, כמו שהתבאר. זה לא שם בתוך מדרגת הבריאה, עכשיו שם שמיים הוא באופן של שם הויה ושם אדנות כידוע מאוד בגימטריה סוכה. אבל לעתיד לבוא, הסוכה תהיה בבחינה של אור ה-ו-י-ה. שזה מציאות של "היה הוא אחד ושמו אחד". זה שורש של דירת קבע. סוכה שהיא דירת עראי, זה שילוב של שמות הויה ואדנות. סוכה שהיא דירת קבע, זה שמו יתברך, "ביום ההוא יהיה השם אחד ושמו אחד".